"בזמן שהיינו בקבוצה, התנסיתי בסוג של תודעה שכמעט ניתן לכנותו כתודעה יחידנית, כמו נשירה של כל האישיויות בחדר וחבירה לכדי אחדות, שהיא נעדרת כל תחושה של קונפליקט" "אף אחד לא היה בעמדת-נגד, כולם רק עזרו זה לזה. נעשה לנו ברור שאנו כבר לא מגיבים לאישיויות אינדיבידואליות, אלא מגיבים למשהו עמוק בהרבה, אמיתי בהרבה, שמצוי בכולנו – משהו שמטבעו הוא קולקטיבי, ושאותו אנו חולקים באמת; מעין בסיס משותף "היתה תחושה כבירה של הקשבה ושל מודעות, עזה ומשמעותית יותר מכל מה שחוויתי אי פעם. ומתוך התנסות זו עלתה התחושה שישנו רק גוף אחד בחדר". (ג'יין מטקאלף, משתתפת ב"תקשורת מוארת" בלונדון, מהמגזין "מהי הארה?")
ה"בורג"
בלי ספק, ציטוט כמוזה עשוי לעורר ברבים מאיתנו תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, יתכן שנחוש משיכה להתנסות בחוויה דומה - חוויה שביכולתה לנפץ באופן זמני את הגבולות המפרידים בינינו לבין אחרים ולעורר אחדות יצירתית ברמה שכמעט נעדרת מיחסי אנוש רגילים. מצד שני, אם נהיה כנים, יתכן שגם נחוש אימה מזדחלת לאיטה בתוכנו. אימה מפני אפשרות שנאבד דבר-מה בתוך התרחשות מעין זו. אחרי הכל, אין להכחיש: בתופעה המרתקת והמסתורית של אינטליגנציה קולקטיבית יש משהו מבעית, כמו גם מרגש. ועל החלק המבעית, המוצדק לפחות בחלקו, נדבר הפעם. במגזין "מהי הארה?" כותב קרייג המילטון: "עבור רבים מאיתנו, בני המערב של המאה ה-21, הרעיון של הפיכתנו לחלק מ'מוח קבוצתי' עשוי להישמע מרתיע. בתרבות פוסט-מודרנית המרוממת את האינדיבידואליות, העצמאות והאוטונומיה למדרגת קדושה של ממש, המחשבה על 'תודעה קולקטיבית' עשויה להבריח אותנו לפסגת ההר הקרובה.
"האם יש מישהו מבין מעריצי 'מסע בין כוכבים' שהיה חולק על הקביעה שהאויב האימתני ביותר שניצב מול קפטיין פיקרד הוא ה'בורג' – אותה ישות קולקטיבית מטילת אימה? "ה"בורג" נהג לעבור מפלנטה אחת לאחרת, "לבלוע" אל תוכו כל גזע תבוני שפגש בדרכו, וכך להפוך אותו לחלק מה"מוח" השיתופי והמתפשט-נצחית שלו. אויב-על זה, שהיה מורכב ממגוון כוחות בין-כוכביים, היה לא רק דימוי מחוכם של רשע קוסמי, אלא גם השתקפות ברורה של הרתיעה התרבותית שלנו מכל דבר שהזכיר תודעה קבוצתית...".ובכן, האם מישהו יכול להאשים אותנו? אחרי הכל, התודעה הקולקטיבית שלנו עדיין מלקקת את פצעיה מכל המשטרים העריצים של העבר, מכל ה"איזמים" למיניהם שהיו תמיד חשובים יותר מן היחיד, ומן ההשלכות הנוראות של מוחות שפעלו ביחד ושללו חשיבה עצמאית.רק בעשורים האחרונים התחלנו להתבסס סוף סוף בתוך צורת חיים פלורליסטית ואינדיבידואליסטית, כזו שבה חירותנו לפרספקטיבה משל עצמנו מוגנת בכל צורה. בנקודה זו בזמן, כשמישהו בא ומתחיל לדבר איתנו על "תודעה יחידנית" כמפתח לפתרון הבעיות של העולם, בלתי נמנע שתתעורר בנו לפחות חשדנות בריאה.
"קן הנמלים"
החל בציד המכשפות של ימי הביניים, וכלה בניסויים החברתיים אדירי-הממדים של המאה ה-20 ובסיפורי הכתות הקשים מנשוא, ההיסטוריה העניקה לנו די והותר ראיות לזוועות שקבוצות מסוגלות לחולל כאשר הן מונעות על ידי אידיאולוגיה הרסנית. ולא מדובר רק בנאציזם ובסטניליזם. קחו לדוגמה את הפסיכולוג המפורסם מאוניברסיטת "ייל", אירווינג ג'ניס, אשר השמיע ב- 1972 אות אזהרה באמצעות המחקר פורץ-הדרך שלו אודות "חשיבה קבוצתית". ג'ניס, שניתח כמה מהכשלונות הגדולים של מדיניות החוץ האמריקנית, הדגים שהכוחות אשר מניעים קבוצות להחלטות רעות, לעתים הרסניות ממש, קיימים בנו גם כיום, אפילו בקרב קבוצות המונעות על ידי שאיפות נאצלות וכוללות יותר. ג'ניס גילה שבקבוצות שנוטות לקבל החלטות בצורה מלוכדת, הדחפים החברתיים הבסיסיים ביותר שלנו להשתייכות ולקבלה מועצמים, דבר המאפשר מרחב לא-בריא לקונפורמיזם, שבו שאלות חשובות אינן נשאלות.אז מהו הגבול הדק שבין "חשיבה קבוצתית" שתוצאותיה הרסניות לבין אינטליגנציה קולקטיבית? כשמומחה בתחום כמו פין וולדטופט מתאר אינטליגנציה קולקטיבית כ"חשיבת קן הנמלים", האם לא כרוך בכך סיכון מסוים?וולדטופט כותב: "כאינדיבידואלים, אנו דומים לנמלים, אבל באינטליגנציה זו אנו מעוניינים יותר בחשיבה של קן-הנמלים כשלם. אז האם תהיו מוכנים להשתתף כנמלים, כדי שנוכל לגלות מה קן-הנמלים חושב?"או, במילים אחרות: זהירות, ה"בורג" מכה שנית!
אשליית האינדיבידואל
אבל נראה שיש משהו יסודי יותר מאשר הפחד להגיע להחלטה שגויה, או אפילו להיסחף לטירוף קולטיבי הרה-אסון. האם הפחד הבסיסי ביותר שלנו מפני קולקטיבים אינו אלא הפחד לאבד בתוך הקבוצה את האינדיבידואליות, האוטונומיה והחופש שלנו? כפי שמדגים ה"בורג", קשה לנו לדמיין תודעה קולקטיבית שאינה מדכאת מעצם היותה את העצמאות שלנו, את החופש שלנו לחשוב ולפעול בשם עצמנו. החוקר וויליאם אייזקס מאבחן: "הרעיון של חשיבה ביחד עשוי להישמע כמו אשליה מסוכנת, שבה השאיפה להרמוניה מוליכה את האנשים שולל, עד שלבסוף הם מקריבים שלא מדעת את האינדיבידואליות שלהם. אבל בניסיון הקפדן שלהם להימנע מהרמוניה כוזבת, אנשים עשויים לעבור לקוטב הנגדי – לעמדה המגוננת על דעתם"
זוהי אמת פשוטה: פעמים רבות בדיונים ובשיחות אנו מעדיפים, מתוך הפחד שלנו לוותר על האינדיבידואליות, להילחם על עמדתנו ולא להקשיב. האפשרות שניתן לפעול ביחד, בדרך שאין בה ויתור על אינדיבידואליות, עדיין לא נשמע כמו משהו שהיינו מוכנים להמר עליו. הפחד השוכן בתת-המודע הקולקטיבי חזק מדי.יחד עם זאת, עולה השאלה האם אנו באמת עצמאיים כפי שאנו נוהגים לתפוש את עצמנו. פילוסופים כמו ג'ידו קרישנמורטי, גורדג'ייף, גרגורי באטסון ואפילו בודהא, טענו כבר מזמן שבפועל, האינדיבידואליות שעליה אנו מגוננים היא אשליה. לדידם, למרות התפישה העצמית שלנו כ"חושבים עצמאיים", נדיר מאוד, אם בכלל, שחולפת מחשבה עצמאית באמת בתוך ראשינו. באטסון הדגים את העובדה שהחשיבה שלנו, ברמה העמוקה ביותר, מותנית על ידי הנראטיבים של הסביבה החברתית שבה אנו חיים. כריס באך, חוקר תודעה, מסביר: "למרות שהאינדיבידואליות, מבחינה אבולוציונית, היא עניין יקר מפז וחשוב מאין כמוהו, כאשר אתה בוחן את מהותה, אתה מגלה שהיא מערכת פתוחה המשקפת את ההיסטוריה החברתית והפסיכולוגית הרחבה יותר של הגזע האנושי כולו". בזרם של הפסיכולוגיה ההתפתחותית משתמשים בראיה שאפילו התודעות שלנו מתפתחות רק ביחס לתודעות אחרות, ושאם היו משאירים אותנו לבדנו בתקופת העיצוב שלנו, היה מתפתח רק רסיס מהיכולת הקוגנטיביתו הרגשית שלנו."התודעה הקולקטיבית"
אם נוסיף לכך את מאגר המחקר המדעי ההולך ומצטבר, שלפיו תודעותינו אינן "כלואות" בתוך מוחותינו כלל, אלא הן שדות המתקשרים ללא הרף זה עם זה, במטרה ליצור שדות חברתיים רחבים יותר שמשפיעים כבירות על התנהגותנו – נוכל לתהות, ובצדק, האם יש כאן משהו לאבד בכלל.
אם מחקרים אלה נכונים, נראה שלטוב ולרע, אנו כבר חלק מ"מוח קבוצתי". כפי שאמר לי כריס פאריש, תלמידו הבכיר של אנדרו כהן, בראיון שערכתי איתו לאחרונה: "אנו לא מעריכים מספיק את העוצמה שיש לתודעה הקולקטיבית בקביעת הלך הרוח שלנו. נדמה לנו שאנו אינדיבידואלים לחלוטין, אבל בפועל כל האינדיבידואלים חולקים במידה רבה השקפות דומות. "אנו לא באמת אינדיבידואלים – למעשה, אנחנו כבר עתה מהווים חלק מהלך רוח קולקטיבי. זה מצחיק, אנחנו משוכנעים שאנחנו כל כך שונים, אבל כשאתה משוחח עם אנשים, אתה רואה שכולם חולקים אותן אמונות מותנות. "אנשים שגדלו באותה תרבות, יחשבו באותו אופן. זו לא ביקורת, אלא עובדה פשוטה. כך שבמובן מסוים כולנו שייכים ממילא למוח קבוצתי אחד. השאלה היא רק: איזה מין מוח? ואם כך, למה שלא נהפוך אותו למודעי יותר ומפותח יותר?".אלפי דיווחים מהתנסויות באינטליגנציה קולקטיבית מעידים על ההפך הגמור מכל חששותינו החברתיים והמותנים. מסביר אוטו שארמר: "סוג זה של קולקטיב שונה מאוד מן החשיבה הישנה על קולקטיביות, שבה היחידים הופכים למשניים או ללא-חשובים. בסוג חדש זה היחיד דווקא מועצם. היחיד חווה דווקא בדרך זו של פעולה התחברות לפוטנציאל העתידי הגבוה ביותר שלו". לפי שארמר וחוקרים אחרים, אוטונומיה ועצמאות לא מדוכאות כי אם מתחזקות. טום קלנאן, ממכון פצר, אומר שהתנסותו בקבוצות כאלה היא כי ככל שהחוכמה הקולקטיבית חזקה יותר, כך "מתחזקת תחושת האינדיבידואליות הייחודית שלי – רק שכעת היא בתוך ההקשר של הכלל במקום שתהיה מוגדרת על פי מידתה הפרדה שלה מהכלל".
עתיד משותף
נראה שזהו החידוש הגדול כעת: אינדיבידואלים שתורמים מרצונם החופשי את כוחם, יכולותיהם, חשיבתם ועצמאותם לשלם גדול יותר, וכך שותפים ליצירתה של אינטליגנציה מסוג חדש. כפי שהסביר לי פאריש: "כאן אנו מדברים על חבירה שאינה מבוססת על מערכת אמונות, אלא על העניין המשותף בהתפתחות של המודעות... והדבר המופלא שקורה הוא שהחוויה המתמדת היא שאתה עדיין אינדיבידואל ועם זאת, אתה לא נפרד מאחרים. "זה מה שאנדרו כהן מכנה כ'אוטונומיה בתוך אחדות', וזה מה שאנשים מתארים שוב ושוב בצורות שונות. זה לא שאנו הופכים לאחד, ואז לכולנו יש אותן השקפות ואנו מאמינים באותו דבר, כאילו נשאר רק אפור אחיד. להיפך: בדרך זו אדם הופך להיות יותר חופשי, יותר אינדיבידואל. "אתה נהיה יותר עצמך במובן עמוק, ועם זאת אין תחושת הפרדה. דווקא במצב כזה אתה יכול להיות יותר אותנטי ולבטא יותר את עצמיותך. זוהי תחושה שהמודעות שלך היא בו בזמן מאוחדת לגמרי, ועם זאת אינדיבידואלית. בו בזמן אחד ורבים. "אספנו עד עתה אלפי עדויות של אנשים שמתארים את המצב הפרדקוסלי הזה, ואני חושב שלמצב זה יש פוטנציאל עצום במציאת דרכים חדשות לאינטראקציה בין בני אדם ולמציאת פתרונות לסכסוכים: במקום לשאת ולתת, להסכים ולהתפשר, אפשר ליצור את העתיד ביחד".וכפי שמעיר בצורה נפלאה וויליאם אייזקס: "בימינו מחשיבים מאוד את האינדיבידואל העצמאי והבלתי מתפשר, למרות המחיר של יותר ויותר מתח, לחץ ובידוד, כתוצאה מהמאמץ המתמשך של נשיאת עצמנו על כפותינו."אין ספק שהאינדיבידואל חשוב, וגם האחריות האישית חשובה, אך הנושאים שבפניהם עומדים כעת בני האדם הולכים הרבה מעבר לפתרונות שכל אחד מאיתנו בנפרד עשוי לשלוף. אנו חייבים לעשות מהפך קולקטיבי, ולא רק פרטי. משמעות הדבר היא להתחיל ללמוד לחשוב עם אחרים, ולא רק בכוחות עצמנו."
